אני רוצה לספר לך משהו על עצמי.
גדלתי בקייאמישע לייק, בעיירה חסידית סגורה והיימיש, בתוך חסידות ויז׳ניץ.
הייתי חאַניוק. סגור מאוד. העולם שהכרתי היה העולם של ויז׳ניץ - מה נכון לחשוב, איך נכון להיראות, ואיך אמורים לחיות. בתוך כל זה, משהו בי חיפש עוד. חיפש אמת, חיפש חיות, חיפש מקום שבו אוכל להיות אני.
התקרבתי לברסלב, ופתאום פגשתי שפה אחרת. אחר כך הכרתי את תורת ארץ ישראל, את הרב קוק, את החיבור לארץ הקודש. יצאתי מהנרטיב היחיד שהכרתי, ועליתי לארץ לבד, בלי המשפחה.
בדרך הכרתי עוד קהילות, עוד מגזרים, עוד חלקים יפים בעם ישראל. בניתי בית ביהודה ושומרון, נכנסתי לעומק תורת הקבלה, כוונות התפילה והחסידות. חשבתי שאם רק אמצא את המקום הנכון מבחוץ - סוף־סוף ארגיש בבית.
בפנים עדיין לא הייתי מרוצה.
זו הייתה נקודת מפנה. הבנתי שאפשר להחליף קהילה, לעבור ארץ, להכיר עולמות חדשים - ועדיין לקחת איתך את אותו כאב. הבנתי שהמסע החיצוני שלי היה אמיתי וחשוב, אבל הוא לא יכול להחליף את המסע פנימה.
נכנסתי לתהליך עמוק ב„לב לדעת”. שם הכרתי את עולם הנפש לא רק דרך ספרים, אלא דרך הלב והגוף שלי. פגשתי את הכוחות הרגשיים שמנהלים אותנו מאחורי הקלעים, גם כשאנחנו בטוחים שאנחנו פשוט „עושים מה שצריך”.
גיליתי שמה שהיה חסר לי עמוק בפנים הוא אהבה וערך. וגיליתי שאף קהילה, אדם או תפקיד לא יכולים לתת לי אותם במקום שבו אני לא מצליח לפגוש אותם בתוכי.
מאז המשכתי ללמוד, לחקור ולעבור תהליכים. את המסע האישי הזה אני מביא איתי היום לחדר הטיפול.